אחרי שבע שנים התאבד יצחק בוחבוט
חדשות עצובות.
בשעתו כתבתי מחקר על נשים שרוצחות את בני זוגן (ממצאי המחקר פורסמו בספר "אלימות אילמת: גברים כקורבנות").
המחקר מצא שאשה, כל אשה, שרוצחת את בעלה, תקבל עונש קל מאד, מתוך התפיסה של המערכת המשפטית שאם אשה רצחה את בעלה אז הוא בטח התעלל בה.
המחקר הראה שאת הדוקטרינה הזאת מיישמת מערכת המשפט גם על מקרים שממש ממש לא התאימו לדוקטרינה. גם אם הגבר בכלל לא התעלל באשה ודווקא היא היתה האלימה במערכת היחסים.
במסגרת המחקר מצאתי מקרה מזעזע במיוחד, שהיה תמונת ראי.
דובר ביצחק בוחבוט. גבר מוכה שאשתו היתה אלימה מאד.
היא התעללה גם בו וגם בילדים.
הבחור שיווע לעזרה. הוא פנה למשטרה, הוא פנה לרווחה, סיפר להם שהיא מתעללת בילדים באלימות קשה. אך אף אחד לא נקף אצבע כדי לעזור לו (ולילדים!).
אם זה היה הפוך היו מרחיקים את הגבר האלים ברגע. אבל פה האדם האלים היה האשה.
ערב אחד הוא לא יכל לשאת את זה יותר, ודקר אותה למוות.
בשונה מכל המקרים בהם נשים רצחו את בני זוגן, שלא העמידו אותן לדין על רצח,
את יצחק בוחבוט העמידו לדין על רצח.
לא עזר לו שהיה לו רקע פסיכיאטרי, כך שהאלימות וההתעללות של האשה החריפו את המצב הנפשי שלו.
הפרקליטות הציעה לו הסדר טיעון: הוא יודה ברצח ויקבל 24 שנות מאסר בפועל.
במסגרת המחקר שלי דיברתי עם כל מי שהיה מעורב בתיק ובכלל זה עם הסנגור ועם התובעת.
לא הצלחתי להבין למה העמידו אותו לדין על רצח, כאשר במקרים ההפוכים אשה שרוצחת את בעלה מקבלת בדרך כלל בין 3 ל- 7 שנות מאסר. לפעמים פחות.
יש אפילו מקרים של עבודות שירות.
נאמר לי שמה שהניע את התביעה לעשות את עסקת הטיעון היה הרצון שלהם להגן על זכר הנרצחת. הם לא רצו שהילדים ידעו שאמא שלהם היתה אלימה. לא רצו שיהיה לזה תיעוד בפסק הדין.
ואכן, העובדה שהאמא היתה אלימה לא מוזכר אפילו ברמז בפסק הדין!
אז זהו, שהיום התפרסם שאחרי שישב כ-7 שנים בכלא יצחק בוחבוט התאבד.
אני לא רוצה לכתוב מלים קשות, אבל דבר אחד ברור לי, אף אחד בפרקליטות, במשטרה, ברווחה ובבתי המשפט לא ישאל את עצמו שאלות. לא היום, ולא באף יום אחר.